"שלג בפסגת החרמון", הודיע הקריין בטלוויזיה, לבוש במעיל עבה ,כובע גרב על ראשו ופתיתי שלג מאחוריו. "אבא בא לי שלג" נשמעו הקולות ברחבי הבית.
הזיכרונות מהנסיעה לחרמון לפני מספר שנים עדיין לא כהו מזיכרוני, עת התעוררנו בשעה 4 בבוקר, התעטפנו מכף רגל ועד ראש רק כדי להיתקע בפקק ארוך ומיגע למרגלות מושב נווה אטיב, לעמוד בתור צפוף ומיוזע להשכרת מזחלת במחיר מופקע ולחפש נואשות פיסת שלג לממש את מטרותיה.
"כן, ניסע" אמרתי, "אבל הפעם יש לי הפתעה. נוסעים לראות שלג ביער השחור". ואכן הפעם התכוננתי מראש, כבר לפני חצי שנה, עת שיחררו בחברת התעופה איזי ג'ט את טיסות החורף, רכשתי 10 כרטיסים (2 משפחות עם ילדים מגיל 11 ועד 18) במחיר מגוחך של 78 יורו לכרטיס.
זאת לא הפעם הראשונה שאנו נוסעים לטייל ביער השחור. את הטיול המשפחתי הראשון ערכנו בערב ראש השנה 2014 למשך 10 ימים של אטרקציות נוף, חופש וכייף ותחושה שכל תמונה היא גלויה. כל כך נהנו שבהמשך רכשנו במחיר של רכב ממוצע בישראל שתי צימרים בבתים כפריים, בעיירת הנופש הקסומה "לנצקריש" Lenzkrich הסמוכה למרכז היער ואגם טיטיזי.
דירות סטודיו גדולות ומרווחות מרהטות ומאובזרות לאירוח, לאחת קוראים הבית על הנחל, שכן ערוץ הנחל הזורם במרכז העיירה עובר בסמוך, ולשנייה "בית הפוני", שכן היא סמוכה לחוות סוסי פוני עבי בשר ופרווה, עליהם ניתן לרכב כחלק מהאטרקציות שניתנו ללא עלות למחזיקי כרטיס היער השחור הגבוהה (הכרטיס האדום).
בעולם בו כרטיס לבאזל או באדן באדן עולה פחות מנסיעה לאילת, אנו בני משפחתנו וחברים פוקדים את המקום מדי פעם בהרכבים כאלו ואחרים וכמובן משכרים את המקום לנופשים מכל העולם וישראל, עם הכרטיס האדום כמובן.
אז הפעם נסענו לראות שלג, התכנון המקורי כלל כ3 אתרי סקי מקומיים אחד בעיירה הסמוכה "סייג" Saig שם יש אתר לחובבנים עם ילדים, הר פלדברג האתר הגדול והמפורסם על עשרות מסלוליו השונים, בית הקפיציות Fundorena ומסלולי החבלים הנפלאים שבו וכן פארק היתולי בשם Spass Park על שפת אגם שלוכזה, המיועד לילדים וחובבנים עם מזחלות מכל מיני סוגים גדלים אבובים ואופנים עם מגלשים וסקיטבורדים במקום גלגלים. בתכנון היה כמובן בד פרדייז שהכפיל את כמות המגלשות שלו מהפעם הקודמת שהיינו, וכן שתי אתרים חדשים ושונים, קרבות לייזר (Laser Tag) בעיר הסמוכה פרייבורג ומיני גולף בתלת מימד (Schwarzlicht Park).
הפעיליות תוכננו ליומיים הראשונים וביום האחרון שבת לשטוטגרט למוזיאון מרצדס ולקניון מילנו על שלושת קומות "פרימרק", איך לא….
נסענו מיום רביעי בצהרים וביום ראשון ב12 כבר נחתנו בישראל, סוף שבוע ארוך. נחתנו בבאזל הגשומה בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, אספנו את הרכב מהצד השוויצרי שכן נדרשנו לגלגלי שלג ושרשראות, לקחנו רכבים גדולים יחסית – אופל זאפירה וסיטרואן פיקאסו – ויצאנו לדרך.
לפרייבורג למרגלות היער השחור הגענו בחושך כך שההתרשמות מהשלג בדרך לצימרים הייתה רק מפנסי המכונית בציידי הדרך שכן היער מפורסם בחושך המוחלט שלו – הקטנת צריכת אנרגיה וזיהום אור – החשיבות בהגעה בזמן, לפני 8 בערב קריטית, על מנת להספיק לרכוש מצרכים ראשוניים לערב ולקפה של הבוקר, ואכן כך היה הגענו לסופר המקומי SMITMARKT העשיר והמזמין. ארוחה קלה ונפלנו שדודים למיטה לצלילי שלמה ארצי שבקעו מהפטיפון בדירה אך טרם עצמנו עינינו בחלל המשותף בדירה שמקנה למקום אווירת ביחד משפחתית נדרכה ביתנו הקטנה ומלמלה "שלג… יורד שלג", ואכן מבעד לחלונות הגג הגדולים בדירה נראו פתיתי השלג גולשים על החלון בעדינות ונערמים בצדדיו, נרדמנו בהתרגשות.
עם אור ראשון התעוררתי לקולות צהלות והתרגשות, שלושת ילדי שבדרך כלל לוקח שעות להעיר, עומדים על אדן החלון ומביטים אל הנוף הלבן האין סופי, שלג שלג ושלג, העצים, הבתים, המכוניות והספסלים הכל שלג, שמתערבב בעשן הלבן שיוצא מפתחי הארובות.
תוך דקות כבר כולנו הינו לבושים עם הבגדים התרמיים שהבאנו מראש ונעלים מרופדות בהתאם עם גרביי צמר תרמים, מאוד חשוב. ויצאנו לחצר הבית… מקומיים שעברו במקום, בדרך לעבודה, לטיול עם הכלב, ילדים בדרך לבית הספר עמדו והתבוננו בנו בהשתאות ותדהמה – קופצים, צועדים עד ברכיים, זורקים כדורי שלג ומנסים להתגלץ' על השלג הרך בהתלהבות ובקולות צחוק ושמחה – תימהוניים חשבו בליבם והתרחקו במהירות. כולה קצת שלג, כמו אתמול ושלשום, רגיל ואכן כאשר הרמנו מבטנו ראינו התנהלות רגילה יום יומית, ממש מוזר מאוד.
לאחר ארוחת בוקר עשירה בצימר, התארגנו ליציאה לפארק Spass Park המרוחק 10 דקות מהצימר. יהיה פתוח? שאלו הילדים, כי בארץ כשיורד שלג בחרמון סוגרים את האתר. כמובן שפתוח הסברנו, השלג כאן הוא חלק מהחיים, שימו לב, כל הכבישים נקיים משלג, מדי פעם עוברת משאית עם כף בחזית ומעין ארובה/ משפך שזורקת את השלג מהכביש לציידי הדרך, אנשים מטעם העיריה עם אפודים צהובים וציוד מתאים מנקים את המדרכות והכניסות לבתים והחיים ממשכים רגיל לחלוטין.
הגענו לפארק, במקום היו מעט רכבים ומעט ילדים, בקתת עץ כפרית חמימה קידמה את פנינו, בפנים משחקי כדורגל שולחן ועוד כל מני משחקים למי שרוצה לנוח מהשלג, מעין מעדנייה של ריבות ומני מאכלים של יצרן מקומי, בית קפה קטן עם קפוצ'ינו ענק במחיר 2 יורו, ובחוץ מדרון שלג רחב, עם מחסן מזחלות גדול ופתוח, מגוון המזחלות מדהים, רק לבחור, וכדי שלא נתאמץ יש מסוע חשמלי שעומדים עליו עם המזחלת והוא מעלה אותנו לפסגת המדרון, שימוש בכרטיס האדום מאפשר לנו את כל הטוב הזה בחינם.
הילדים וגם אנחנו המבוגרים פשוט לא נרגעו, עוד פעם ועוד פעם, פעם עם המזחלת הזאת ופעם עם אופני הגלישה, המיומנות גדלה ואיתה הביטחון והכיף.
"בוא נלך לעוד אתר" הפצרנו, "לא רוצים" אמרו הילדים. ומבלי להרגיש עם הפסקה לארוחת צהריים, החל להחשיך. קדימה לבאד פארדייז. פארק המגלשות והספא שאכן מצדיק את שמו. מוזר אבל הילדים לא התעייפו וגם כאן סיימו מגלשה אחת ועברו לאחרת, מאחר ובגילאים שלהם הם כבר לא צריכים את ההורים, עברנו אחר כבוד למתחם השני למבוגרים, מתחם הספא, בריכה ענקית מחוממת עם פינות חמד של כל סוגי הג'קוזי האפשרי ובנוסף 6 בריכות ייעודיות, כל בריכה עם הרכב מים ומינרלים שונה אבל גולת הכותרת מבחינתנו, היא הבריכה החיצונית, מים חמים, כל הגוף במים עד גובהה יכולת הנשימה, גם כאן יש מיטות ג'קוזי, מפלי מים ואפילו בר קוקטיילים, מסביב שלג ושלג, וכן פתיתי שלג צונחים מהשמיים, גן עדן עלי אדמות.
הלילה לאף אחד לא היה כוח להביט מהחלון, העניים נעצמו מיד כאשר הראש נשק לכרית. רק החיוך נשאר.
ביום השני, נסענו להר פלדברג, הגענו מוקדם יחסית, 9 בבוקר, בקושי מצאנו חניה, מאות מקומיים מצוידים בציוד סקי ולבוש תואם פרקו מרכביהם בדרך לעשרות המסלולים כל אחד בהתאם לכישוריו, רכבלים בתנועה העלו אותם לראש ההר המושלג, אשר בשלב מסוים ענן התיישב על חלקו כך שקרונות הרכבל עלו ונעלמו במפתיע אל תוך הענן ובמקביל גולשים במורד נפלטו בהפתעה מתוכו, הכי פסטורלי שיש, נראינו מגוחכים עם ה"ציוד" שלג הישראלי שלנו, כאשר במורד גולשים באופן מקצועי ולבוש תואם פעוטות וזאטוטים שנראה כי למדו לגלוש לפני שלמדו ללכת.
החלטנו להתחיל במתחם הקפציות ושביל החבלים, Fundorena. הילדים התפצלו לפי הרצונות ומכלול האטרקציות, ארחיב מעט בנושא החבלים והסולמות, לאחר מילוי וחתימה על טפסי הבטיחות, עלינו במדרגות עץ אל גג המבנה (בחלקו הפנימי כמובן), שם המתין לנו צוות מדריכים דוברי אנגלית, נרתמנו לרתמה מקצועית וחבשנו קסדה, בקצה הרתמה יש גלגל המתלבשת על כבל מתכת אשר שומר עלינו לאורך כל המסלול, ישנם 10 מסלולים שונים ובדרגת קושי עולה, אפשר לבחור כל דרגת קושי ואין מגבלה במספר המסלולים וכמובן הכל בכרטיס האדום….מדהים.
משם חזרנו לאתר השלג, הסמוך שכמות הגולשים בו האמירה וגדלה, השתדלנו שלא ידרסו אותנו והלכנו להשכיר (בחינם עם הכרטיס כבר אמרתי) מזחלת, בזמן שעמדנו בתור, הגיעו הנשים ואמרו הילדים רוצים לחזור לאתר של אתמול, קדימה זה רבע שעה נסיעה בסך הכל, "בשמחה" עניתי..התגעגעתי לקפוצ'ינו הענק… הגענו לאתר, אף מכונית לא הייתה בחניה, אולי סגור היום? יום שישי… היה פתוח כמובן, צוות שלם, בית קפה שלם, ואתר סקי רק עבורנו, לא יכולתי שלא להיזכר שנית בחוויית החרמון שלנו.
כמעט שעה שלמה היינו לבד, ואז הגיע מכונית, מתוכה יצאו שלושה ילדים ובצווחות רועמות "שלג, שלג" רצו למזחלות, משפחה מרמת השרון, ואנחנו חשבנו שרק אנחנו מכירים את הסוד… שיישאר שלנו לעד.
אחר הצהרים ירדנו לסיבוב קניות ראשוני בפרייבורג וחזרנו איך לא, לעוד סיבוב בבאד פרדייס (בחינם כבר אמרתי?). סיימנו בארוחת שישי מושלמת שהזמנו מקומות מראש במסעדה האיטלקית IL CARPACCUO, שעברה מקום למשכנה החדש והמכובד בעיירה לנשקריש.
למחרת נסענו ליום ללא שלג, לשטוטגרט. התפעלנו ממוזיאון מרצדס המפואר וקינחנו בקניון מילאנו במחירי סוף עונה, שווה שווה שווה.
ולמי ששואל, כ-1200 יורו למשפחה, ללא קניות כמובן.